<h1>ראבי"ה סימן תק"ז</h1>
<h2>דף ל.</h2>
ומצאתי ששאלו בני אשטנפ"ש מרבינו תם על מצה וחמץ שנאפו בתנור מה דינם. והשיב, כמה ריחות מצינו בתלמוד, ריח נבילה וריח כמון של תרומה [ו]ריח יין בפת, אבל ריח פת איסור בפת היתר לא מצינו. וכמה פעמים שאנו אופין חלה עם הפת בפחות מכ"ד לבעל הבית ואין מקפידין בכך. ונראה לי שמחלת האור שאין לה שיעור היה לו ל[רבינו] להביא, ואלו חלה השנייה אין מחמירין [בה], דהא רבא מבטל לה ברוב ואפילו לכתחלה, כדאיתא בבכורות פרק עד כמה [כ"ז ע"א], והיכא שיש כהן קטן חלת האור נאכלת. ונראה [לי] נמי להתיר, דהא לחמי תודה ארבעה מינים היו והיה אחד לכהן מכל מין ומין, וגם החמץ והמצה נאפות יחד, דלא לישתמיט תלמודא במנחות ולא [שמעינן בחד דוכתא] שבשני תנורין או בזה [אחר זה] נאפות. ובריש פרק שתי הלחם [צ"ד ע"א] גרסינן לגבי לחם הפנים מנין שאפייתו שתים תלמוד לומר ושמת אותם יכול אף שתי הלחם כן תלמוד לומר אותם, ומדלא פריך ואימא אותם למעוטי לחמי תודה, שמע מינה דביחד נאפות. ואף על גב שיש לומר ששמא כל מין ומין נאפה לבד מלבד האחד הניתן לכהן מכל מין ומין, ומין העשר של חמץ אינן נאפות בהדי עשר של מצה. מיהו נראה לי להתיר, דלא לישתמיט תנא לפרושי.
<h2>דף עו:</h2>
אמר רב בשר שחוטה [שמן] שצלו עם בשר נבילה כחוש בתנור אסור דאזיל האי ומפטם האי והדר מפטם נבילה לשחוטה, דריחא מילתא היא. ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלו עם בשר נבילה שמן מותר, דריחא לאו מילתא היא. עביד לוי [עובדא] בגדי ודבר אחר. ונחלקו רבותינו הראשונים בדבר זה, בהלכות גדולות ובפירוש רבינו חננאל ורבינו יצחק ברבי יהודה ורבינו זקיני פסקו כרב. ורבינו שלמה פסק הלכה כלוי, ומיהו דוקא בדיעבד. וראיות האוסרים דאוקימנן כתנאי דהרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של תרומה רבי מאיר אוסר ורבי יהודה מתיר ורבי יוסי מתיר בחטים ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות, ולוי כרבי יהודה, ואף על גב דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, [הכא הלכה כרב, דהא קאמרינן] אמר ריש לקיש פת חמה וחבית פתוחה לדברי הכל אסור, ובשר נבילה וכשר כשירה כפתוח[ה] דמין. ותו דתני רב כהנא פת שאפה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח, וכן ההיא ביניתא דאיטוויא בהדי בישרא אסרא רבא מפרזיקא לאכלה בכותח שייכי כרב. ורבינו יצחק כתב שכך נהגו בקיאי הדעת שבמגינצא לתקן כיסוי לפשטיד"ש כשאופין אותן אפילו עם הפת גרידא, וכן (אם) היו עושין לפלדי"ש כשאופין אותן עם הפת. אבל בלא כיסוי לא, דהוה ליה כפת חמה וחבית פתוחה שלדברי הכל אסור, [ואסור הפת] לאוכלו עם גבינה ועם החלב. ומפני הנקב של מעלה בפשטיד"ש היו נוהגין לכוף על פי הנקב שפופרת [של ביצה] שלא יצא הריח. וכשהיו מתקנין שט[צלינ"ק] בבשר שמן היו אופין אותו קודם אפיית פת. ואם נבקעה השפופרת או הפשטידא אוכל הפת עם הגבינה, והוה ליה דיעבד, ובלבד שלא יגע לפת מן השומן. ושמעתי שרבינו יצחק ברבי יהודא הנהיג שלא לאפות אותו כלל עם הפת, דסבירא ליה כרב. ולדברי המתיר דוקא בדיעבד צריך לומר דרבא דשרי לכתחלה גבי בת תיהא [ע"ז ס"ו ע"ב] עדיפא מדלוי, וקיימא לן כלוי. ורבינו שמואל פסק דריחא לאו מילתא היא, ומיהו לכתחלה לא. וכן נמצא נמי בתשובות הגאונים. ורבינו יב"א פירש למאן דאית ליה ריחא לאו מילתא היא אפילו לכתחלה שרי, כרבא. ותנא דאקשי עליה דלוי מדתניא אין צולין שני פסחים ביחד וכו', ואיצטרך לשנוייה בתערובת גופים, ולא שני ליה אנא מודי שאין צולין לכתחלה, שמע מינה דאפילו לכתחלה שרי. ותו דגרסינן בירושלמי [פרק עשירי דתרומות] [ה"ד] מהו לצלות שני שפודין אחד של בשר שחוטה ואחד של בשר נבילה בתנור אחד רב ירמיה בשם רב אמר אסור ושמואל אמר מותר מתניתין פליגא אדרב אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת הא שלא מפני התערובת לא, משמע דשמואל נמי לכתחלה שרי. ויש מן הראשונים שפסקו ריחא לאו מילתא הוא לענין דלדעבד שרי כלוי, ודלא כרב ושמואל. ויש שאמרו דרבא לא אמר אלא לגבי בת תיהא, והוא שלא כדרך הנאתו נהנה, אבל דרך [ז]ילוף או בשר שחוטה עם נבילה אפילו רבא איכא למימר דסבירא ליה כרב. ולא יתכן דבר זה, דהא הנך תנאי גופייהו דהרודה פת חמה דמייתי אדאביי ורבא לגבי בת תיהא מייתי נמי אפלוגתא [דרב] ולוי, [ו]לא דחי לה תלמודא לחלק ביניהם. ורבינו אלפסי פסק דריחא לאו מילתא היא, דקים ליה לוי כרבי יהודה, וריש לקיש דדחי ליה הוא תלמיד דלוי, ואין הלכה כמותו, הילכך הילכתא כרבי יהודה וכלוי דקים ליה כוותיה. ותו דרבא [ד]בתרא הוא סבר דשרי. ולא עוד אלא אפילו רבי יוסי שרי אם לא בשל שעורין שהן שואבות גופו של יין. ושינויי דרב שינויי דחיקי אינון. והא דתנא רב כהנא פת שאפאה וכו' וכן ההיא ביניתא שאסרה רבא [מפרזיקיא] אפילו כלוי שייכו, כיון דמצי למיכלינהו בלא כותחא, אי שרית ליה למיכל בהדי כותח הוה ליה לכתחלה, ולוי שצלאו בדיעבד קאמר, שהושיב ישראל השפוד שלו ובא גוי אחרי כן והושיב את השפוד שלו ואף על פי דדילמא שצלאו דיעבד לאשמועינן רבותא דרב דאסור, לאו מילתא היא, [דאד]רבה [כוחא] דהיתירא עדיף, [והוה] ליה למימר צולין לכתחלה, אם לא משום דלוי לא שרי לכתחלה. ועוד האי פת שאפאה וכו' כיון דאפשר למיכלינה בלא כותח הוה ליה כדבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטל, וכל דבר שהוא אחד מאלף ידוע הדבר שאינו אלא ריחא בעלמא, ולא בטל. ומר בר רב אשי מודה להך טעמא שאמר שאסור, אלא שהוסיף במילחא נמי אסור. ויש שפסקו דהילכתא כמר בר רב אשי בכולא תלמודא בר ממיפך שבועה [שבועות מ"א ע"א] ו[חיוו]רי [חולין ע"ו ע"ב], ואית דגרסי ואו[ד]יתא [סנהדרין כ"ט ע"ב]. ואפילו לדברי הפוסקים במיפך וחיוורי דוקא כוותיה, שאני הכא דאיכא אמוראי אחריני ותנאי דקיימו כוותיה. [ומה שאמר] הרב דשעורים שואבין גופו של יין שינוי דחוק, ובשר נבילה שמן עם בשר שחוטה כחוש שהם פתוחים נימא נמי דרבי יוסי אסר, שאין לך שאיבת גופו של התימורת טפי מהאי. ואף על פי שיש לומר ולדחות גבי חבית אין לו מקום לצאת אם לא שם, ונכנס הריח בתוך הפת, מה שאין כן היכא שצולין בתנור אחד, שדומה לפת חיטין, ראויים להחמיר, כיון שיש להסב הראיות לכמה צדדים. וגם מה שאמר הרב דהוה ליה דבר שיש לו מתירין אין נראה לי, שבאותו ענין שנאסר הוא עד עולם אסור, ולאותו דבר שהותר, דהיינו בלא כותח, כמותו לא נאסר מעולם. והכי מוכח בפרק התערובות [זבחים ע"ד ע"ב ועיין יבמות פ"ב ע"א] דאמרינן והא דרב אשי בדותא הוא דאי לכהן מישר שרי ואי לישראל מיסר אסיר, משמע מהתם דמהאי טעמא לא קרי לה לתרומה דבר שיש לו מתירין. ונראה לי שרב לא אסר אלא בבשר שחוטה ובבשר נבילה, שקולטין הריח ביותר מפני הפטום, וכן בפת חמה וחבית פתוחה, שאין לו דרך לנטות ימין ושמאל אם לא דרך המגופה, ולהכי מדמי להו רב, אבל לית ליה הא דתני רב כהנא פת שאפה עם צלי בתנור אסור לאכלה בכותח, דלרב נראה לי דשרי. ומזה הטעם נהגו למאן דאית ליה נמי ריחא מילתא היא שהפת אין מקפידין עליו, ואוכלין אותו עם מה שחפצים, בין עם בשר בין עם גבינה וחלב. ודבר שיש לו מתירין לא הוי, כדפרישית לעיל. וכן דעתי נוטה בפשטיד"א ופלדונ"ש שנאפו ביחד ריחא מילתא היא, אבל הפת שעמו שרי, כדפרישית לעיל, אפילו בלא כיסוי. וגם מורי אבי היה נוהג בהם איסור, אבל בפת לא.
ומצאתי ששאלו בני אשטנפ"ש מרבינו תם על מצה וחמץ שנאפו בתנור מה דינם. והשיב, כמה ריחות מצינו בתלמוד, ריח נבילה וריח כמון של תרומה [ו]ריח יין בפת, אבל ריח פת איסור בפת היתר לא מצינו. וכמה פעמים שאנו אופין חלה עם הפת בפחות מכ"ד לבעל הבית ואין מקפידין בכך. ונראה לי שמחלת האור שאין לה שיעור היה לו ל[רבינו] להביא, ואלו חלה השנייה אין מחמירין [בה], דהא רבא מבטל לה ברוב ואפילו לכתחלה, כדאיתא בבכורות פרק עד כמה [כ"ז ע"א], והיכא שיש כהן קטן חלת האור נאכלת. ונראה [לי] נמי להתיר, דהא לחמי תודה ארבעה מינים היו והיה אחד לכהן מכל מין ומין, וגם החמץ והמצה נאפות יחד, דלא לישתמיט תלמודא במנחות ולא [שמעינן בחד דוכתא] שבשני תנורין או בזה [אחר זה] נאפות. ובריש פרק שתי הלחם [צ"ד ע"א] גרסינן לגבי לחם הפנים מנין שאפייתו שתים תלמוד לומר ושמת אותם יכול אף שתי הלחם כן תלמוד לומר אותם, ומדלא פריך ואימא אותם למעוטי לחמי תודה, שמע מינה דביחד נאפות. ואף על גב שיש לומר ששמא כל מין ומין נאפה לבד מלבד האחד הניתן לכהן מכל מין ומין, ומין העשר של חמץ אינן נאפות בהדי עשר של מצה. מיהו נראה לי להתיר, דלא לישתמיט תנא לפרושי.
